תנ"ך על הפרק - אסתר ג - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

אסתר ג

822 / 929
היום

הפרק

אַחַ֣ר ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה גִּדַּל֩ הַמֶּ֨לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֜וֹשׁ אֶת־הָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י וַֽיְנַשְּׂאֵ֑הוּ וַיָּ֙שֶׂם֙ אֶת־כִּסְא֔וֹ מֵעַ֕ל כָּל־הַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה׃וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֥י הַמֶּ֛לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֥עַר הַמֶּ֖לֶךְ לְמָרְדֳּכָ֑י מַדּ֙וּעַ֙ אַתָּ֣ה עוֹבֵ֔ר אֵ֖ת מִצְוַ֥ת הַמֶּֽלֶךְ׃וַיְהִ֗יבאמרםכְּאָמְרָ֤םאֵלָיו֙ י֣וֹם וָי֔וֹם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֲלֵיהֶ֑ם וַיַּגִּ֣ידוּ לְהָמָ֗ן לִרְאוֹת֙ הֲיַֽעַמְדוּ֙ דִּבְרֵ֣י מָרְדֳּכַ֔י כִּֽי־הִגִּ֥יד לָהֶ֖ם אֲשֶׁר־ה֥וּא יְהוּדִֽי׃וַיַּ֣רְא הָמָ֔ן כִּי־אֵ֣ין מָרְדֳּכַ֔י כֹּרֵ֥עַ וּמִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה ל֑וֹ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֖ן חֵמָֽה׃וַיִּ֣בֶז בְּעֵינָ֗יו לִשְׁלֹ֤ח יָד֙ בְּמָרְדֳּכַ֣י לְבַדּ֔וֹ כִּֽי־הִגִּ֥ידוּ ל֖וֹ אֶת־עַ֣ם מָרְדֳּכָ֑י וַיְבַקֵּ֣שׁ הָמָ֗ן לְהַשְׁמִ֧יד אֶת־כָּל־הַיְּהוּדִ֛ים אֲשֶׁ֛ר בְּכָל־מַלְכ֥וּת אֲחַשְׁוֵר֖וֹשׁ עַ֥ם מָרְדֳּכָֽי׃בַּחֹ֤דֶשׁ הָרִאשׁוֹן֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ נִיסָ֔ן בִּשְׁנַת֙ שְׁתֵּ֣ים עֶשְׂרֵ֔ה לַמֶּ֖לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ הִפִּ֣יל פּוּר֩ ה֨וּא הַגּוֹרָ֜ל לִפְנֵ֣י הָמָ֗ן מִיּ֧וֹם ׀ לְי֛וֹם וּמֵחֹ֛דֶשׁ לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֥דֶשׁ אֲדָֽר׃וַיֹּ֤אמֶר הָמָן֙ לַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ וְדָתֵיהֶ֞ם שֹׁנ֣וֹת מִכָּל־עָ֗ם וְאֶת־דָּתֵ֤י הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵינָ֣ם עֹשִׂ֔ים וְלַמֶּ֥לֶךְ אֵין־שֹׁוֶ֖ה לְהַנִּיחָֽם׃אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִכָּתֵ֖ב לְאַבְּדָ֑ם וַעֲשֶׂ֨רֶת אֲלָפִ֜ים כִּכַּר־כֶּ֗סֶף אֶשְׁקוֹל֙ עַל־יְדֵי֙ עֹשֵׂ֣י הַמְּלָאכָ֔ה לְהָבִ֖יא אֶל־גִּנְזֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וַיָּ֧סַר הַמֶּ֛לֶךְ אֶת־טַבַּעְתּ֖וֹ מֵעַ֣ל יָד֑וֹ וַֽיִּתְּנָ֗הּ לְהָמָ֧ן בֶּֽן־הַמְּדָ֛תָא הָאֲגָגִ֖י צֹרֵ֥ר הַיְּהוּדִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֙לֶךְ֙ לְהָמָ֔ן הַכֶּ֖סֶף נָת֣וּן לָ֑ךְ וְהָעָ֕ם לַעֲשׂ֥וֹת בּ֖וֹ כַּטּ֥וֹב בְּעֵינֶֽיךָ׃וַיִּקָּרְאוּ֩ סֹפְרֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בִּשְׁלוֹשָׁ֨ה עָשָׂ֣ר יוֹם֮ בּוֹ֒ וַיִּכָּתֵ֣ב כְּֽכָל־אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה הָמָ֡ן אֶ֣ל אֲחַשְׁדַּרְפְּנֵֽי־הַ֠מֶּלֶךְ וְֽאֶל־הַפַּח֞וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֗ה וְאֶל־שָׂ֤רֵי עַם֙ וָעָ֔ם מְדִינָ֤ה וּמְדִינָה֙ כִּכְתָבָ֔הּ וְעַ֥ם וָעָ֖ם כִּלְשׁוֹנ֑וֹ בְּשֵׁ֨ם הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ֙ נִכְתָּ֔ב וְנֶחְתָּ֖ם בְּטַבַּ֥עַת הַמֶּֽלֶךְ׃וְנִשְׁל֨וֹחַ סְפָרִ֜ים בְּיַ֣ד הָרָצִים֮ אֶל־כָּל־מְדִינ֣וֹת הַמֶּלֶךְ֒ לְהַשְׁמִ֡יד לַהֲרֹ֣ג וּלְאַבֵּ֣ד אֶת־כָּל־הַ֠יְּהוּדִים מִנַּ֨עַר וְעַד־זָקֵ֨ן טַ֤ף וְנָשִׁים֙ בְּי֣וֹם אֶחָ֔ד בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה עָשָׂ֛ר לְחֹ֥דֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂ֖ר הוּא־חֹ֣דֶשׁ אֲדָ֑ר וּשְׁלָלָ֖ם לָבֽוֹז׃פַּתְשֶׁ֣גֶן הַכְּתָ֗ב לְהִנָּ֤תֵֽן דָּת֙ בְּכָל־מְדִינָ֣ה וּמְדִינָ֔ה גָּל֖וּי לְכָל־הָֽעַמִּ֑ים לִהְי֥וֹת עֲתִדִ֖ים לַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃הָֽרָצִ֞ים יָצְא֤וּ דְחוּפִים֙ בִּדְבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ וְהַדָּ֥ת נִתְּנָ֖ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֑ה וְהַמֶּ֤לֶךְ וְהָמָן֙ יָשְׁב֣וּ לִשְׁתּ֔וֹת וְהָעִ֥יר שׁוּשָׁ֖ן נָבֽוֹכָה׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
אחר הדברים האלה. מאי אחר אדמשמע שיש שייכות לגדולת המן עם הענין שעד כה, ובאמת הלא אין כל שייכות זל"ז, ולכן קאמר אחר הדברים שנלקחה אסתר אל המלך – הרפואה, באה המכה – מעשה המן. , אמר רבא, אחר שברא הקב"ה רפואה למכה, דאמר ר' לוי, אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ בורא להם רפואה תחלה שנאמר (הושע ו') כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים בר"ל ואח"כ ונגלה עונש אפרים, וכן תרגם אונקלוס לשון עונו ישא (פ' קדושים) חובי יקבל. .
(מגילה י"ג ב') וינשאהו. כתיב (תהלים צ"ב) בפרוח רשעים כמו עשב וגו' מה כתיב בתריה להשמדם עדי עד, ושוב כתיב (איוב י"ב) משגיא לגוים ויאבדם, מלמד שאויבי הקב"ה למפלתן הן מתגדלין, וכן בהמן כתיב וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים ואח"כ ויתלו את המן גוי"ל בטעם הדבר כדי שיתפרסם ביותר גדולתו של הקב"ה ומה שעושה למען ישראל, כי אינו דומה נפילת איש פחות הערך לנפילת שר וגדול, כי בכזה הכל ידברו ישיחו וממילא יתנו כבוד לה' ולישראל. .
(מ"ר) ומרדכי לא יכרע. וכי קנתרן היה ועובר על גזירת המלך, אלא כשצוה אחשורוש להשתחוות להמן, חקק עבודת כוכבים על לבו ונתכוין שישתחוו לעבודת כוכבים דבגמרא מגילה י"ט א' וסנהדרין ס"א ב' מבואר שעשה המן עצמו אלוה, וכן משמע מלשון המ"ר בסמוך פסוק ד' ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים, וצריך באור לכוין ענין זה בכלל ולהשוות עם לשון זה שלפנינו שנתכוין שישתחוו לעבודת כוכבים, דמשמע ולא לו, וצ"ל דהכונה היא שרצה המן להורות שהעבודת כוכבים מסרה לו כח שיהא הוא משפיע לבני אדם צרכיהם, ולאות על זה חקק עבודת כוכבים על לבו, להורות כי הוא ועבודת כוכבים חד הוא, ולפי"ז שני הענינים מכוונים, דבזה שחקק עבודת כוכבים על לבו עשה עצמו אלוה. [מ"ר פרשה ב' פסוק ה']. יום ויום. א"ר בנימין ב"ר לוי, בניה של רחל נסן שוה, הדא הוא דכתיב (פ' וישב) ויהי כדברה אל יוסף יום ויום, וכאן כתיב ויהי כאמרם אליו יום ויום וגו' הר"ל כי עם כל הפצרות ועתרת דברים יום יום נשארו בכ"ז באמונתם, יוסף בענינו ומרדכי בענינו. וקרוב לומר דהלשון נסן שבכאן ענינו נסיון, ר"ל שבשניהם היה שוה לעמוד בנסיון יום יום. או דהוא מלשון נס ודגל. .
(מ"ר) ויגידו להמן. אמר להם המן, הגידו לו, הלא זקנו השתחוה לזקני, דכתיב ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו, אמר להו, ועדיין לא נולד בנימין וכמבואר במגילה י"ז א' שאחר אותה פגישה מיעקב עם עשו בא יעקב לסכות ושהה שם י"ח חדשים ואח"כ נולד בנימין, הרי דאפילו בעיבור לא היה אז בנימין עוד, והמן סבר שהיה אז בעבור, ויש גורסין במקום הפסוק ואחר נגש יוסף ורחל – וישתחו ארצה שבע פעמים וקאי על יעקב. ועיין לעיל פרשה ב' פסוק ה' דהשתלשלות יחוסו של מרדכי מבנימין הוא. .
(שם) אשר הוא יהודי. אמר להם, משה רבינו הזהיר לנו בתורה ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ורשע זה עושה עצמו עבודת כוכבים זעיין מש"כ לעיל בפסוק ב' אות ד', ופשוט דדריש תכלית ההגדה אשר הוא יהודי, כלומר יען כי יהודי וע"פ דת היהודים, או תורת משה אסור להשתחוות לעבודת כוכבים. .
(שם) וירא המן וגו'. א"ר איבו, תחשכנה עיניהם [של רשעים] מראות (תהלים ס"ט) לפי שמראית עיניהם מורידות אותם לגיהנם, וכה"א וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו וגו' חומראיה זו הותחלה קפידא שלו ונסתבכו הענינים עד שנפל ברעה. .
(שם) ויבז בעיניו. בזוי בן בזוי, להלן כתיב ויבז עשו את הבכורה וכאן כתיב ויבז בעיניו טנראה הכונה ע"פ מ"ש כל הפוסל במומו פוסל, וכן בעשו והמן שמפני שהיו בזויים לכן בזו לזולתם. .
(שם) במרדכי לבדו. אמר רבא, בתחלה במרדכי לבדו ולבסוף בעם מרדכי ומנו רבנן. ולבסוף בכל היהודים ימדייק יתור הלשון כי הגידו לו את עם מרדכי, דדי היה לכתוב כי הגידו לו אשר הוא יהודי, ודריש בכל עם מרדכי מנו רבנן, ודריש עם מלשון עמית ורע, כלומר עם מי שהוא מתחבר, דהיינו רבנן, ויתכן שהיה כועס ביחוד על החכמים, מפני שחשב דאחרי שענין גדול הוא מה שמרדכי עושה בזה שאינו משתחוה לו שעובר בזה על מצות המלך, בודאי לא החליט הדבר הזה מעצמו אלא התיעץ עם החכמים והם הניאוהו מזה. גם י"ל דמתחלה חשב כי אך דרך מרדכי הוא, ואח"כ חשב כי אך דרך ת"ח הוא, ולבסוף נודע כי כן גם דרך כל העם. .
(מגילה י"ג ב') ויבקש המן להשמיד. אמר הקב"ה להמן, אי שוטה שבעולם אני אמרתי להשמידם ולא יכולתי כביכול, שנאמר (תהלים ק"ו) ויאמר להשמידם לולא משה בחירו עמד בפרץ ואתה אומר להשמידם, חייך שראשך תחת ראשיהם יאיש לכוין הלשון והענין חייך שראשך וכו', שאמר אע"פ שאמנם חטאי ישראל וצריכים כפרה תהיה אתה כפרתם, כי דבר גדול הוא להקב"ה דבר מחיית עמלק כמש"כ כי מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ואחרי כי יעשה הקב"ה כזה יתפייס בזה לישראל שבגללם ולרגלם בא דבר זה. .
(מ"ר) הוא חדש אדר. תני, כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר, נפל לי פור בירח שמת משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר נולד משה.
(מגילה י"ג ב') ישנו עם אחד. אמר ליה לאחשורוש, תא נכלינהו, אמר ליה, מסתפינא מאלהיו דלא לעביד בי כדעבד בקמאי, אמר ליה, ישנו מן המצות יבר"ל משנין מצותן או ישנים מן המצות, כלומר שאין מקיימין אותן בשום לב כי אם ברפיון ידים כמו הישן, ולכן אין לחוש שמא ינקום ה' נקמתם, ומדייק לשון ישנו מדלא כתיב יש. , אמר ליה, אית בהון רבנן, אמר ליה, עם אחד הן יגר"ל הוא שאלו שמא יש בהם ת"ח שיגינו עליהם בתורתם דהתורה אגוני מגנא ומצלא, והשיב לו עם אחד הן כלומר כולם כאחד המון עם הם, שאין בהם ת"ח. או דהכונה שאמר המן יְשַֹנּוּ מן המצות, כלומר יש למצוא עצה איך להעבירם על המצות ולשנותם לעבור עבירה, והוא ע"פ שאמרו במדרש כאן, שהמן נתן עצה להכשילם בזנות, וכן הוה, אמר ליה אחשורוש אית בהון רבנן, שלא יתנום לעבור את פי ה', כמו שבאמת הוכיחם מרדכי, א"ל עם אחד הם, מחוברים בדעה אחת ולא ישמעו לעצת מוריהם. .
(שם שם) ישנו עם אחד. אמר ליה, אותו שנאמר בו ה' אחד ישן לו מעמו ידמדייק יתור הלשון אחד, דהלשון עם לעצמו מורה על עם אחד, ומסיב הכונה דמוסב על הקב"ה, וכמו עם של אחד, ודריש ישן לו מעמו שעזב אותם ואינו משגיח עליהם עוד וזה מצוייר בלשון שינה. , אמר הקב"ה, אני אין לפני שינה, שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל ואתה אמרת ישן אני, חייך שמתוך שינה אני מאבדך [הדא הוא דכתיב בלילה ההוא נדדה שנת המלך וגו'].
(מ"ר) ישנו עם אחד. דבר אחר ישנו עם אחד, שניהון רברבן, אוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יו"ט, שהן מכניסין פחת בממונו של עולם, להם שבתא, ריש ירחא, פסח, עצרת, ריש שתא, וצומא רבא וחג הסכות, אמר ליה הקב"ה, רשע, עין רעה אתה מטיל במועדיהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד אחד על מפלתך – אלו ימי הפורים, הדא הוא דכתיב (משלי י"ט) פי כסיל מחתה לו.
(שם) מפזר ומפרד. אמר ליה, שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך – מפוזרים הם בין העמים, ושמא תאמר אית הנאה מינייהו – מפורדים הם בפרידה זו שאינה עושה פירות טור"ל שאין מהנים ומעניקים להמלוכה ולהמדינה. .
(מגילה י"ג ב') בכל מדינות מלכותך. אמר, שמא תאמר איכא מדינתא מינייהו טזשהם קיבוץ גדול כמו מדינה וחס על חורבן אותו המקום. – בכל מדינות מלכותך הם יזוא"כ חסרונם לא יהיה ניכר במאומה. .
(מגילה י"ג ב') ודתיהם שנות. דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן יחיתכן שאמר לו, שמא תאמר אפשר להתקרב להם וילכו בדרכנו ויהיו כמונו, דבר זה אי אפשר להיות, שהרי מרוחקים ממנו תכלית ריחוק, דלא אכלי מינן ולא מתחתנים בנו, ובלתי שני אלה הדברים אי אפשר להתקרב קירוב נאמן ומוחלט. .
(שם שם) דתי המלך אינם עשים. דמפקי לכולי שתא בשבת היום פסח היום יטר"ל כשנדרשים לעבודת המלכות פוטרים עצמן בשביתת היום שאסורים במלאכה. .
(שם שם) דתי המלך אינם עשים. אין משמרים לא קלנדס ולא סטרנילא ומבזים מועדיך כדקשה לפרש דתי המלך חוקי המדינה שאין עושים, דזה אין טענה דאפשר לקבוע דים פקידים ושוטרים, שישגיחו למלאות חובות המדינה והמלכות, לכן מפרש על דברים שבלב ובחשאי ואינם ניכרים בחוץ כעין בזוי המועדים, דהבזוי הוא בלב כמש"כ (ש"ב ו' ט"ז) ותבז לו בלבה. .
(מ"ר) ולמלך אין שוה להניחם. דאכלי ושתו ומבזו למלכא, ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו, ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהם חובטו בקרקע ואינו שותהו כאלא נתבאר איפה מרומז זה בלשון ולמלך אין שוה להניחם, וקרוב לומר דהכונה דעד כה דבר בנוגע לחסרונותיהם בעניני המלוכה והמדינה וחברת האדם, ועתה שב לחזק את דעתו, כי גם להמלך בעצמו, כאשר הוא אדם בכלל, ג"כ אין שוה להניחם, יען דכל כך הוא נבזה בעיניהם עד שאם יגע בכוסם יחבטוהו בקרקע ולא ישתוהו, וזה מדייק מלשון ולמלך אין שוה, דלפי הענין הול"ל ואין שוה להניחה, כלומר לתכלית המדינה. .
(מגילה י"ג ב') ועשרת אלפים. אמר ריש לקיש, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים כבועיין בתוס' ט"ז א' כתבו שעשרה אלפי ככר כסף עולין חצי שקל לכל אחד מישראל שהיו שש מאות אלף כשיצאו ממצרים, ואמר שיתן לאחשורוש כל פדיונם, עכ"ל, ומ"ש חצי שקל ט"ס הוא וצ"ל חמשים שקלים [ונשתבש מר"ת ח"ש], והוא ערך הזכר מבן עשרים עד בן ששים. .
(שם שם) ועשרת אלפים. מאי דכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו – זה המן שנתן עשרת אלפים להכחיד את ישראל כגויתפרש המשך הלשון באותו הפסוק את כל הון ביתו באהבה כמו שנדרש שם במדרש חזית, באהבה – שאוהב הקב"ה את ישראל. וי"ל עוד דסמיך לדרוש זה על לשון איש ע"פ המבואר לעיל פרשה א' פסוק ח' לעשות כרצון איש ואיש, דהמן מכונה בשם איש ע"ש הכתוב איש צר ואויב וגו'. .
(מ"ר) ויסר המלך וגו'. אמר רבא, משל דאחשורש והמן למה הדבר דומה, לשני בני אדם, לאחד היה תל בתוך שדהו ולאחד חריץ, בעל החריץ אמר מי יתן לי זה בדמים, ובעל התל אמר מי יתן לי זה בדמים, לימים נזדווגו זה אצל זה אמר לו בעל החריץ לבעל התל מכור לי תלך, אמר לו, טול אותה בחנם, ולואי, ודכותה – ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן כדר"ל ממה שנתן לו הטבעת נוסף על רשיונו ניכר שהוא מלא רצון מזה, וזה הוא מעין דרשה הבאה מנהגו של עולם לוקח נותן עירבון למוכר וכו', עיי"ש. ויש להוסיף באור במשל זה דהכונה דגם המן גם אחשורוש שניהם רצו לאבד את היהודים ולתת מה בעד זה, המן – את כספו, והמלך – את טבעתו, והדיוק מדכתיב שני הפסוקים דועשרת אלפים ודויסר המלך את טבעתו תכופים זה לזה, ובאמת אחר הפסוק דועשרת אלפים היה צ"ל הכתוב ויאמר המלך הכסף נתון לך ואח"כ ויסר המלך את טבעתו, ולכן הביאו את המשל הנמרץ הזה. .
(מגילה י"ד ב') ויסר המלך את טבעתו. א"ר אבא בר כהנא, גדולה הסרת טבעת זו יותר ממ"ח נביאים וז' נביאות שנתנבאו להם לישראל, שכולם לא החזירים למוטב, ואלו הסרת טבעת – החזירתן למוטב כהשעשו תשובה, וי"ל דלכן חלה גזירה זו בהסרת טבעת ע"פ הדרשה הקודמת דמן הסרת ונתינת הטבעת ניכר שהיה אחשורוש מלא רצון מזה, ולולא כן היה עוד מקום לחשוב שיחזור בו, וא"כ לא היתה התשובה תשובה גמורה ובלב שלם, אבל מכיון שראו ע"פ הסרת הטבעת שאחשורוש עשה זאת ברצון גדול דאגו מאד ועשו תשובה בלב שלם. .
(מגילה י"ג א') ויסר המלך את טבעתו. רבנן אמרי, אחשורוש שונא את ישראל יותר מהמן הרשע, מנהגו של עולם לוקח נותן עירבון למוכר והכא המוכר נותן ערבון, כמש"נ ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן וגו' כוהבאור הוא ע"פ מ"ש בברכות ה' א' בנוהג שבעולם אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכר עצב ולוקח שמח, ולכן הנהוג שהלוקח נותן ערבון כדי שלא יחזור בו המוכר. וכאן נתן אחשורוש שהוא המוכר את הערבון ומבואר מזה שאחשורוש שונא ישראל יותר מהמן ולכן היה הוא שמח בזה ונתן ערבון להמן להחזיק המכירה, וכהאי גונא דרשו בדרשה של מעלה, יעו"ש. .
(מ"ר) הכסף נתון לך. הכסף בגמטריא העץ כזרמז בעלמא הוא שנפל דבר בפיו שהעץ שיכין יהיה נתון לו, ומדייק הלשון הכסף נתון לך, שהרי הכסף היה עדיין ביד המן, והו"ל לומר הכסף יהיה לך, ולכן דרשו שמרומז בזה הדבר שינתן לו עבור זה והוא העץ, ולרמז וסימן סמך זה על שווי המספר בזה ובזה. .
(שם) ככל אשר צוה המן. תניא, מאי דכתיב (איכה ג' ל"ז) מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, מי צוה, המן צוה להשמיד וגו', והקב"ה לא צוה, אלא ישוב מחשבתו הרעה כחיש לפרש הבאור דמדייק מה דלא כתיב ככל אשר צוה המלך. אך הנה מבואר במגילה י"ב א' דכל עיקר גזירה זו דהמן לא יצאה מהקב"ה כי אם לפנים כדי שיעשו ישראל תשובה אבל לא שחשב באמת לכלותם חלילה, יעו"ש. ומבואר במשלי כ"א פלגי מים לב מלך ביד ה', ולכן כל היוצא מאת המלך הוא כמו ברצון ה' ולכן אין מן הכבוד לייחס למלך דבר אשר בעיקרו ובתחלתו לא חשב הקב"ה להוציאו לאור, ולכן תלה הכתוב זה על שם המן, וזהו שאמר ה' לא צוה, ולכן מתיחס הצווי ע"ש המן. .
(מ"ר) טף ונשים. א"ר לוי, ארורים הם הרשעים שהם מתעסקים בעצה רעה על ישראל וכל אחד מהם אימר עצתי טובה מעצתך, אמר המן, שוטה היה פרעה שאמר כל הבן הילד היאורה תשליכוהו, וכי לא ידע שהבנות נשואות פרות ורבות כטאין זה מבואר דהא באבוד הזכרים לא תפרינה הבנות אבל האמת דט"ס הוא וצ"ל שהבנות נשאות ופרות ורבות, ור"ל שתנשאינה גם לאינם יהודים ויהיה גם כן שארית לישראל, וגם כי נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד מתיחס אחריה, וכ"ה הגירסא במ"ר פ' אמור פרשה כ"ז. אני איני עושה כן, אלא להשמיד להרג ולאבד מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד.
(מ"ר) פתשגן הכתב. מהו פתשגן הכתב – אנטיגרפון דאגרתא להמה העתקות הכתב העקרי שנעתקו הרבה ממנו ונשלחו לכל ערי המדינה, והיא מלה יונית, ובאורה בלשוננו העתקה [קאפיא]. .
(שם) להיות עתדים. א"ר לוי, אוה"ע נבואתן סתומה, להיות עתידים ליום הזה ואינם יודעים אם להרוג אם ליהרג, אבל ישראל נבואתן מפורשת (ח' י"ג) להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם לאהלשון נבואתן כאן מלשון ניב שפתים, ואולי צ"ל ניבאתן. או דהכונה נבואתן ממש, והוא כמ"ש ברית כרותה לשפתים, וכן פיהם הכשילם. .
(שם) ישבו לשתות. אמר להם הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה כך אני אעשה לכם, הדא הוא דכתיב והמלך והמן ישבו לשתות.
(שם) והעיר שושן נבוכה. רבא פתח לה למגילת אסתר מהכא (משלי כ"ט) ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם, ברבות צדיקים – זה מרדכי ואסתר, ישמח העם – כדכתיב ומדרכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וגו' ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר לבמפרש ברבות מענין גדולה וכבוד, מלשון ורבי המלך (ירמי' מ"א), רבתי בגוים, וכן לשון רבנות – שררה והוא שם נרדף עם ובמשול. , ובמשול רשע יאנח עם, זה המן, וכן הוא אומר והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה.
(מגילה י"א א') והעיר שושן נבוכה. היה אחד מישראל יוצא לשוק ליקח ליטרא בשר או אגודה של ירק היה הפרסי חונקו ואומר לו, למחר אני הורגך ומבזבז את ממונך, לפיכך נאמר והעיר שושן נבוכה לגמדייק הלשון נבוכה דזה יונח על מבוכה ומהומה הבאה בשעה שהצרה כבר באה, משא"כ כאן הלא לע"ע לא באה ולא שייך מבוכה כ"א צער ועצב והול"ל עצובה, ולכן דריש שמיד שיצאה הפקודה התחילה מבוכה, וכדמפרש. .
(מ"ר)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך